תנ"ך על הפרק - שמות לד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות לד

84 / 929
היום

הפרק

הַלֻּחֹת השניים, י"ג מידות, מצוות שונות

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסָל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃וַיֵּ֤רֶד יְהוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֽה׃וַיַּעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת ׀נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃שְׁמָ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבוּלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
פסל לך. א"ר חמא בר חנינא, לא העשיר משה אלא מפסולתן של לחות, שנאמר פסל לך – פסולתן שלך יהא אאולי צ"ל מפסילתן ביו"ד, ור"ל ממה שנפסל ונחצב מהחללים של האותיות, והלוחות היו מאבנים טובות. והנה הלשון לא העשיר משה מורה דדבר ידוע שהיה עשיר, ולכאורה אינו מבואר בשום מקום שהיה עשיר, דמ"ש בעלמא אין הנבואה חלה אלא על עשיר כמשה, זה גופא ילפינן מהא דהעשיר מפסילתן של לחות, וצ"ל דסמך על מ"ש במדרשים ובירושלמי בכורים פ"ג ה"ג שהיו פריצי הדור אימרים דהעשיר משה מממונו של ישראל, ודרשו כן על הפסוק והביטו אחרי משה, הרי מבואר שהיה עשיר.
אך צ"ע לפי מ"ד אין הנבואה חלה אלא על עשיר, א"כ הלא גם קודם פסילת הלחות היה עשיר, שהרי כבר היה נביא משכבר הימים, ואפשר לומר דלזה כיון רש"י בפסוק זה שכתב שנתעשר הרבה, ולכאורה המלה הרבה מיותרת היא וגם אינה מוכרחת, אך לפי מה שהערנו דגם קודם לזה היה עשיר א"כ צ"ל דמפסולת הלחות נתעשר הרבה, ודו"ק. .
(נדרים ל"ח א׳) אשר שברת. אמר לו הקב"ה למשה, אשר שברת – יישר כחך ששברת, מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלחות בפירש"י אשר לשון אישור וחיזוק, עכ"ל, ובכ"ז אינו מבואר מה הכריח להגמרא להוציא המלה אשר מפשטה, וי"ל משום דע"פ נמוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם כשעושה אדם בכעסו או בהחפזו דבר שלא כהוגן אין ראוי להזכירו מעשה זו, כי זה לו לעגמת נפש ובושת פנים, ולפי"ז אי ס"ד דלא הסכים הקב"ה לדעת משה ששיבר את הלחות לא הו"ל כאן בזכרו את ענין הלחות הראשונות להוסיף המלות אשר שברת, אחרי כי תעגם נפשו מזה, ובפרט כי אין מלות אלה מוכרחות לענין, והול"ל כשני לחות הראשונות ותו לא, ומדזכר דריש שאדרבה בזה הודה לו על מעשי השבירה ועוד אמר לו יישר כחך. וע"ע השייך לדרשה זו מש"כ בארוכה בפ' עקב בדרשה כזו (י' ב'), יעו"ש. .
(שבת פ"ז א׳) אשר שברת. אמר ריש לקיש, פעמים שבטולה של תורה זה הוא יסודה, דכתיב אשר שברת, מלמד שאמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת געיין מש"כ בדרשה הקודמת, וענין יסוד בטול התורה הוא שמקבל שכר בבטולה כאלו עוסק בה. וכגון אם מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, ומביא ראיה מכאן שהקב"ה הסכים למשה ששבר הלחות וע"י זה ביטל תורה, משום דכונתו היתה לטובה, כמבואר בשבת פ"ז א' שנשא ק"ו ואמר ומה פסח שאינו אלא מצוה אחת אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה וישראל מומרים עאכו"כ. וקצת צ"ע שאינו מביא לסמך דרשה זו הפ' דתהלים עת לעשות לה' הפרו תורתך, וי"ל. וע"ע לפנינו בפ' עקב איתא גם שם לשון זה אשר שברת, ושם באו עוד דרשות ללשון זה השייכות לאותה פרשה. .
(מנחות צ"ט ב׳) ויעבר ה׳. א"ר יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם דיתכן דדריש כן משום דלא שייך הפעל ויעבר לגבי הקב"ה דמלא כל הארץ כבודו. .
(ר"ה י"ז ב׳) ויקרא ה׳ ה׳. [מהו ה׳ ה׳]׳ אני ה׳ קודם שיחטא האדם ואני ה׳ לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה השם הוי"ה מורה על מדת הרחמים, ור"ל שמצרף מדת הרחמים קודם שיחטא האדם ואחר שיחטא האדם. ולכאורה צ"ע מה צריך אדם רחמים קודם שיחטא, ואולי כדי לסייעו שלא יבא לידי חטא, וכמש"כ כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וצריך סיוע.
ובתוס' כאן כתבו וז"ל, ובמגילת סתרים דרבינו נסים איין מונה שם הראשון, שיש פסיק בין השמות, משום דהכי קאמר קרא, הקב"ה ששמו ה' קרא ה' רחום וחנון, [ושיעור הכתוב ויקרא ה'-ה' אל רחום וגו'], וכנגד זה מונה נוצר חסד לאלפים לשתי מדות וכו' עכ"ל, ונ"ל ראיה לפי' זה ממש"כ בפ' שלח שאמר משה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לומר ה' ארך אפים וגו', ומוסב על מאמר זה, ולכאורה קשה למה לא חזר שתי פעמים ה' ה', אבל לפי מגילת סתרים ניחא מאוד, דכיון דשם ה' בפעם הראשון מוסב אלמעלה על ויקרא, וא"כ כשחזר משה דברי הקב"ה בדין הוא שזכר רק פעם אחת שם ה' שיצא מפי הקב"ה, ודו"ק. –
ודע דבפדר"א ס"פ מ"ו איתא בזה"ל, התחיל משה צועק בקול גדול ה' ה' אל רחום וחנון וכו' סלח נא לעונותיהם של ישראל על מעשה העגל, מבואר דס"ל דאלה הי"ג מדות אמר משה ולא הקב"ה, והמלה ויקרא קאי על משה, אבל זה צ"ע מפסוק דפ' שלח שהבאנו שמבואר מפורש שהקב"ה אמרן שהרי במרגלים אמר משה להקב"ה כאשר דברת לומר ה' אל רחום וחנון וגו', וגם הלשון וימהר משה ויקד וגו' מורה דמקודם לא מוסב הענין על משה.
ורד"ל בבאורו לפדר"א שם הביא ראיה לדעת הפדר"א מיומא ל"ו ב' מהו שאמר משה נושא עון ופשע [ויובא בסמוך], הרי מבואר שמשה אמר זה, ולכאורה אין כל ראיה מזה, שהרי יתר מזה מצינו בלשון הגמרא ביבמות מ"ט ב' משה אמר כי לא יראני האדם וחי, וזה הוא בודאי לשון הקב"ה, אלא תלו זה במשה שכתב כן בתורה וה"נ כן. אך י"ל דכונתו לדרשת הגמרא שאמר משה נושא עון ופשע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות, כמובא בסמוך, הרי זה ממש משה אמרו.
ונראה בדעת הפדר"א שמכוין לקריאת משה במעשה מרגלים, ויש סמך לזה מסיום דבריו שמביא הפסוק שאמר הקב"ה סלחתי כדברך, והוא כתיב במעשה מרגלים, ואע"פ שאמר סלח נא על מעשה העגל, לא קשה כל כך, כי תלה משה שעיקר כעסו של הקב"ה נובע מעון העגל כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כפי שיובא בסמוך.
ומה שכתב הפדר"א התחיל משה צועק בקול גדול – לא נתבאר מניין לו זה שצעק בקול גדול. ויתכן דאזיל לשיטתי' בברכות ל"ב א', ר' אליעזר הגדול אומר [הוא הוא בעל הפדר"א] ויחל משה, מלמד שעמד בתפלה עד שאחזתו אחילו, ומפרש בגמרא מאי אחילו – אש של עצמות, והבאור הוא שדבר בחום ובהתלהבות גדולה, וידוע שהמדבר בהתרגשות גדולה כזו לא ידע נפשו וצועק בקול גדול [ויתכן דע"פ זה נוהגין לקרא בצבור אלה הי"ג מדות בקול גדול]. .
(שם שם) ה׳ ה' אל רחום. מכאן דשם ה' היא מדת הרחמים ועיין מש"כ בענין זה בפ' משפטים בפסוק עד האלהים יבא דבר שניהם (כ"ב ח'). .
(ספרי ר"פ ואתחנן) ארך אפים. ארך אף מבעי לי', אלא ארך אפים לצדיקים ולרשעים זר"ל אף לרשעים, אילי יחזרו בתשובה, וכמש"כ החפץ אחפוץ מות רשע וגו' הלא בשובו מדרכיו וחיה. .
(עירובין כ"ב א׳) ורב חסד. מטה כלפי חסד חומפרש בנמרא דהיינו למי שעונותיו מרובים על זכיותיו מטה כלפי חסד, ומפרש היכי עביד, ר' אליעזר אומר כובש, דכתיב (מיכה ז') יכבש עונותינו, ופירש"י כובש את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות, עכ"ל, ור' יוסי ב"ר חנינא אימר נושא, פירש"י מגביה כף מאזנים של עון וממילא נכרעים הן, עכ"ל, ולכאורה אין מבואר פלוגתתם מאי נ"מ בזה, דהא היינו כובש היינו נושא, שהמאזנים של זכות מכריעין את של העונות, ואפשר לומר דהנ"מ בזה כי כשכובש את המאזנים של זכות אז הקב"ה מוסיף לאותו הכף זכיות עד שיכריעו, ולפי"ז יש לו זכות מרבוי זכיות, אבל אם מגביה הכף של העונות הוא ממעיט את העונות, וא"כ אין לו רק מניעת רבוי עונות אבל לא רבוי זכיות על הערך שהיה מקודם, וזה נ"מ גדולה כמובן, ודו"ק. .
(ר"ה י"ז ב׳) ורב חסד ואמת. אילפא רמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, הא כיצד, בתחלה אמת ולבסוף ורב חסד טחסד הוא לפנים משורת הדין, ואמת הוא במדת הדין והמשפט, וכשרואה הקב"ה שאי אפשר לדון כולו במדת הדין, היינו מדת האמת, הוא דן במדת הרחמים שהיא מדת החסד, וכה"ג איתא במ"ר בראשית פ' י"ב ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושיתף מדת הרחמים. .
(שם שם) נשא עון. א"ר אבהו, הקב"ה אין לפניו שכחה, אבל בשביל ישראל כביכול נעשה שכחן, מנלן, דכתיב נשא עון, נושא עון אין כתיב כאן אלא נשא ידריש נשא מלשין נשיתי טובה (איכה ג') במובן שכחה, ומפרש מעביר ראשון ראשון שמתחלה מעביר עון אחד ואינו מביאו בחשבון ועושה עצמו כביכול כאלו שכחו, וע"י כן כף הזכות מכריע. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א) נשא עון. א"ר יוסי ב"ר חנינא, נשא עונות אין כתיב כאן אלא נשא עון, הקב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות יאאיירי כשהעבירות והזכיות שוין, ור' יוסי ב"ר חנינא בעל המאמר הזה לשיטתיה בבבלי ר"ה י"ז א' כמש"כ לעיל אות ח'. .
(שם שם) עון ופשע וחטאה. תניא, עונות אלו הזדונות, פשעים אלו המרדים, חטאות אלו השגגות יבוכל המדות הללו מוסמכים בלשונות הפסוקים, עונות אלו הזדונות כמש"כ בפ' שלח והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' עונה בה, ופשעים אלו העושה ומכוין למרוד, וכמו (מ"א ג') מלך מואב פשע בי, כלומר מרד בי, וחטאות אלו השגגות כמש"כ בפ' ויקרא ונפש כי תחטא בשגגה. , אלא מהו שאמר משה נשא עון ופשע וחטאה יגר"ל דהול"ל נושא חטא עון ופשע דהוי מן הקל אל החמור, וכך מדת התשובה כמש"כ המג"א סי' תר"ז. , אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות ידפירש"י הכי קאמר נושא עון ופשע כתטא שוגג, עכ"ל, ומ"ש ועושין תשובה פשוט הוא דלא יתכן שיבקש לכפר על זדונות כשגגות ולפטור בלא תשובה. .
(יומא ל"ו ב׳) ונקה. תניא, ר' אלעזר אומר, אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה, ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה, הא כיצד, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לאינם שבים טונראה דניחא ליה לדרוש כן ולא לפרש כפשוטו ונקה לא ינקה, יען דחשיב כאן מדות זכות, ואם נפרש כפשוטו שהוא אינו מנקה הרי זו מדה חובית ואין זה מענין ותכלית כל הקריאה הזאת שכולה לזכות. .
(שם פ"ו א') וימהר משה ויקד. מה ראה משה, א"ר חנינא ב"ר גמליאל, ארך אפים ראה טזורבנן ס"ל דמדת האמת ראה, והביאו ראיה בגמרא דהעיקר כרחב"ג ולכן קבענו דעתו לבד. ונראה באור כלל השאלה מה ראה דקשה ליה הלשון וימהר משה ויקד ארצה וישתחו, למה מיהר, דמשמע שלא היה יכול לחכות עד סיום הדברים אלא מיהר באמצע הדברים להשתחוות, ש"מ שהבין וראה לדעת מדה אחת מהקב"ה שנתפעל עליה ולא היה יכול להתאפק ומיהר והשתחוה תיכף, ועל זה שואל מה ראה, כלומר על איזה מדה מיהר להשתחוות, ואמר רחב"ג דהיא מדת ארך אפים ורבנן אמרי דהיא מדת אמת.
וי"ל בבאור טעם פלוגתתם במהות ההשתחויה אם היא מעין הודאה או תפלה, דרחב"ג ס"ל דהיא מעין הודאה, והיינו כיון שראה שהוא ארך אפים שמח שמדה הזאת תגן על ישראל, ועל זה השתחוה, ורבנן ס"ל דהיא מעין תפלה, והיינו שראה שהוא דן במדת האמת היה ירא שע"פ מדה זו יהיו נדונים לחובה מיהר להשתחוות ולהתפלל. .
(סנהדרין קי"א א׳) הנה אנכי כורת ברית. אמר רב יהודה, ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאשר הנה אנכי כורת ברית יזר"ל בכל זמן שקוראין אותן אינן חוזרות ריקם, וסמיכות המקרא דריש דמשמע דעל זה כרת ברית. .
(ר"ה י"ז ב׳) כי לא תשתחוה. הרי זו אזהרה לעובד עבודת כוכבים יחדע"כ צריך אזהרה מיוחדת לאיסור זה, מפני שאין עונשין אלא א"כ מזהירין, ואע"פ דכבר כתיב זה בעשרת הדברות מפרש בגמרא דאשמעינן רבותא אפילו במשתחוה לעבודת כוכבים שאין דרכה בהשתחואה כגון המשתחוה לפעור או למרקוליס שדרך עבודתם באופנים אחרים. .
(סנהדרין ס׳ ב׳) וקרא לך ואכלת, [וזבח ואכלת לא נאמר אלא וקרא לך ואכלת], משעת קריאה מעלה אני עליך כאלו אכלת מזבחו יטנראה בטעם הדבר ע"פ מ"ש בסנהדרין ק"ג ב' גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, ולכן ע"י התקרבות באכילה ושתיה יש לחוש להתקרבות לעבודת כוכבים וכמבואר ס"פ בלק ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, לכן עשתה תורה הרחקה יתירא גם לא להענות לקריאה זו, וע' ביו"ד סי' קמ"ח. .
(ע"ז ח׳ א׳) את חג המצות תשמור. א"ר ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המבזה את המועדות כאלו עובד עבודת כוכבים, שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור כפי' רשב"ם דקאי על חולו של מועד אם עושה בו מלאכה, וכ"פ המפרש למכות כ"ג א' והרע"ב פ"ג מי"א דאבות, אבל הרמב"ם פ"ו הי"ז מיו"ט פירש כפשוטו דקאי על יו"ט, אבל יש סמך לפי' המפרשים, משום דאמרו בחגיגה י"ח א' על פסוק זה דאת חג המצות תשמור למה הוא בא אם בראשון ובשביעי הרי כבר אמור ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש, הא לא בא אלא להזהיר על חולו של מועד, וכיון דהדרשה כאן מוסבת על זה הפסוק ממילא מוסב על חוש"מ. ולבד זה נראה בלשון חז"ל דבשם מועד מכוונים על חוה"מ כמש"כ התוי"ט פ"א מ"א דמו"ק בשם הרמב"ם, וימי החג קורים יום טוב, רגל, או חג, וכיון שאמר המבזה את המועדות פרשו דמכוין לחוש"מ. .
(פסחים קי"ח א׳) את חג המצות תשמור. תני, כל מי שסיפק בידו לעבר את השנה ואינו מעברה כאלו עובד עבודת כוכבים, שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור כאלא נתפרש הענין, ונראה לבאר ע"פ מ"ד במכילתא ס"פ משפטים על הפסוק את חג המצות תשמור למועד חודש האביב, מכאן היה ר' יהודה בן בתירא אומר עבר את השנה כדי שלא תהא חוגג אלא בחודש האביב, ובאור הענין משום דבחודש האביב יצאו ממצרים, ונקרא אביב מפני שהוא עת בשול התבואה ואוירו ממוצע במעלות החום והקור, רק לפעמים בא חודש ניסן קודם זמן האביב כידוע, ולכן צריכים לעבר אדר כדי שיהיה חודש זה חל בזמן אביב ממש, היינו באויר ממוצע, ובארנו מזה בארוכה בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם, וכל ענין זה זכר ליציאת מצרים שבו יצאו והיה אוירו טוב ונוח, וענין יציאת מצרים בכלל הוא זכר לברית הקב"ה עם ישראל, ועמוד ויסוד לכל המסתעף בעקרי האמונה ומצות התורה, כמו שבכ"מ בתורה בכמה מצות מזכיר הקב"ה ענין יציאת מצרים.
ולכן זה שבידו לעבר השנה, כגון נשיא או גדול הדור ואינו מעבר, א"כ אינו חושש שיחול פסח בחודש האביב ממש, סימן הוא שאינו חושש לעשות זכר ליציאת מצרים שהוא יסוד לעקרי הדת וכבוד המקום, ודמי כאלו כופר ביחוד ה' וכמודה בעבודת כוכבים. .
(ירושלמי חגיגה פ"ג ה"א) תשמור שבעת ימים. ת"ר, את חג המצות תשמור שבעת ימים, לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה כבדרשה זו כפולה לעיל ס"פ משפטים (כ"ג ט"ו) ושם נתבארה כל צרכה. .
(חגיגה י"ח א') כל מקנך. כל מקנך בעינן, להוציא את השותפות עם העובד כוכבים, שפוטרת מבכורה כגאם היתה לו שותפות בהפרה. וע"ל בפ' בא בפ' קדש לי כל בכור לענין פטור שותפות העובד כוכבים בהולד, ועוד שם בפסוק פטר כל רחם בבני ישראל. .
(בכורות ג׳ א׳) פטר שור ושה. [ואימא גם פטר סוס וגמל] כדאחרי דחזינן דלאו דוקא בכור בהמה טהורה פודין אלא גם בכור בהמה טמאה, כמו חמור, ואם כן אולי גם פטרי סוס וגמל. , אמר רב פפא, כתיב וכל מקנך תזכר פטר שור ושה, כל מקנך תזכר כלל, שור ושה וחמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא כהומפרש בגמרא ה' ב' מה נשתנו פטרי חמורים שחייבים לפדות אותם יותר מכל בהמה טמאה, לפי שישראל עמסו עליהם משא בצאתם ממצרים, ועיין במדרשים וברש"י ס"פ בא עוד טעמים. .
(שם ו׳ א׳) כל בכור בניך. ת"ר, מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כולם ת"ל כל בכור בניך תפדה כוואע"פ דגם בלא רבוי זה היינו דיינינן כן משום דבפטר רחם תלי רחמנא, אך לולא רבוי זה הוי ילפינן בגז"ש בכור בכור מנתלה, מה התם ראשית אונו אף הכא ראשית אונו, קמ"ל. .
(קדושין כ"ט א׳) כל בכור בניך תפדה. ת"ר, היה עליו לפדות את בנו ולעלות לרגל, פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל, שנאמר כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם כזר"ל אם אין לו מעות רק על אחת מהן, או לפדות את בנו או לקנות עולת ראיה, וכן פירש הרמב"ם בפי"א ה"ד מבכורים. ונראה דבהכרח צריך לפרש כן, ולא כפשוטו איזה מצוה קדים בזמן, דהא בודאי אפשר שיפדה וגם יעלה לרגל, דהא מעשה הפדיון אינו לוקח זמן רב, ואפילו אם נימא שאין לו כהן וצריך לחפש אחריו, יען דבכהאי גונא צריך להפריש חמשה שקלים ולכשימצא כהן ימסר לו, וא"כ מאי מבעי ליה איזה מצוה קודמת, אלא הוי השאלה לענין המעות כמש"כ.
ואמנם צ"ע דהא מצות ראיה הוי בערכה תדיר לגבי מצות פדיון שהיא נוהגת ג' פעמים בשנה וקיי"ל תדיר קודם, וי"ל משום דבפדיון אם לא פדה אחר יום השלשים עובר בכל יום בעשה משא"כ במצות ראיה אם ביטל ביטל רק פעם אחת המצוה ותו לא, ויש עוד לפלפל בזה, ואכ"מ. .
(שם שם ב׳) כל בכור בניך תפדה. ת"ר, מת הבן לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן, דאמר קרא כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם, מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים חייבים כחובעולת ראיה יורשים חייבים משום דחובה היא, ורש"י פירש וז"ל, אף כאן יורשין חייבין לאחר מיתת האב והבן דהוו מחויבים, עכ"ל, ולא אבין דבריו, דהא כאן איירי רק במת הבן לבד, [ובדבר חיוב יורשים בפדיון בן אביהם עיין מש"כ בפ' קרח בפסוק פדה תפדה]. ואולי כונתו רק לפרש הלשון כאן אף כאן יורשין חייבים, דזה שייך בפשיטות רק במת האב. .
(בכורות נ"א ב') כל בכור בניך תפדה. אפילו לאחר מיתה כטהיינו אם מת הבן לאחר שלשים יום חייבים לפדותו, וזה נתרבה מלשון כל, וע' בדרשה הקודמת. .
(ירושלמי חגיגה פ"א ה"א) בכור בניך. בניך ולא בנותיך ליתכן דבא לאפוקי מהדרשה בפסיקתא פ' בא ומת כל בכור בארץ מצרים בין בכור זכר בין בכורה נקבה, וא"כ לפי דרשה זו היתה גם הנקבה מחויבת בפדיון, קמ"ל דלא כן. ואמנם אפילו לדרש הפסיקתא אפשר לומר שיתקיימו דין ודרשה זו, משום דעיקר טעם הפדיון בכורים הוא משום דהוקדשו לשמים לעבודה כמש"כ בפ' במדבר הקדשתי לי כל בכור וגו', ולעבודה הוקדשו רק זכרים ולא נקבות. .
(קדושין כ"ט א׳) תפדה. האשה אינה מצווה לפדות את בנה, דכתיב תפדה תפדה, כל שמצווה לפדות עצמו מצווה לפדות אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות עצמו אינו מצווה לפדות אחרים לאפירש"י תפדה תפדה קרי ביה תפדה, עכ"ל, וכנראה היה לפניו הגירסא בגמרא כמו שהיא לפנינו ברי"ף על דרשה אחרת שבגמרא כאן תפדה קרי ביה תיפדה, וצ"ל דלא שדריש מקרא ומסורת, דהא אין לפנינו מקרא ומסורת במלה זו, אלא הכונה דלשון תפדה אפשר להבין שתפדה עצמך וגם תפדה אחרים, ועיין במהרש"ל ומהרש"א מש"כ בזה, ואנחנו נבאר ענין דרשה זו אי"ה בפ' קרח בפסוק אך פדה תפדה את בכור האדם (י"ח ט"ו), כי שם מקומו, .
(שם שם) בחריש ובקציר תשבת. תניא, ר' ישמעאל אומר, בחריש ובקציר תשבת, מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה לבהוא ס"ל דפסוק זה איירי בשבת, משום דרישא דקרא איירי בשבת, ולא קשה למה הוציא דוקא חריש וקציר אע"פ דכל המלאכות אסורים בשבת, משום דבא להורות דיש קצירה המותרת, והיינו קצירת העומר שדוחה שבת מפני שהיא מצוה, כדמפרש, ור' עקיבא ס"ל דפסוק זה איירי בשביעית, ולאו דוקא בשביעית גופיה, דהא ענין שביעית כתיב ביחוד בר"פ בהר, אלא קאי אערב ומוצאי שביעית שצריך להוסיף מחול על הקודש, והיינו שלא יחרוש שדה אילן ערב שביעית חרישה שתועיל לשביעית, וכן תבואה שהביאה שליש בשביעית צריך לנהוג בה מנהג שביעית אף בשנה השמינית, אחרי שרוב גידולה היה בשביעית.
ונ"מ בפלוגתא זו מבואר לענין שביעית גופה, והיינו שהחורש בשביעית לוקה לר"ע, משום דאע"פ דהלאו כתיב בזריעה לחוד שדך לא תזרע (ר"פ בהר) אך מדחזינן דצריך לשבות גם מחרישה אמרינן דלאו ג"כ יש בו, ומה שתפס הכתוב זריעה לאו דוקא הוא אלא רק עיקר עבודה חשיב, ולר' ישמעאל דפסוק זה לא איירי כלל בשביעית ממילא הא דכתיב שדך לא תזרע דוקא הוא, אבל אחרישה באמת פטור, וכ"כ התוס' במו"ק ג' ב', וגם מבואר במו"ק שם דלר' ישמעאל ענין תוספת אינו מבואר כלל בתורה אלא הלכתא גמירי לה, ולכן אין תוספת שביעית נוהג בזה"ז [בא"י], דכי גמירי הלכתא בזמן שביהמ"ק קיים, ולא בזמן שאינו קיים, ולר"ע נוהג תוספת גם בזה"ז.
והנה בכל אלה הדברים פסק הרמב"ם כר' ישמעאל, דבפ"ז מתמידין פסק דקצירת עומר דוחה שבת ובפ"א ה"ד משמיטין פסק דאין לוקין אחרישה בשביעית, ובפ"ג ה"א משמיטין פסק דאין תוספת שביעית נוהג בזה"ז, ואע"פ דבעלמא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו י"ל דפסק כר' ישמעאל משום דבמו"ק ד' א' איתא דר"ג ובית דינו ס"ל כר' ישמעאל, וא"כ הו"ל רבים לגבי ר"ע, ואין הלכה כר"ע מחביריו, ולכן קבענו גם אנו בפנים רק דברי ר' ישמעאל.
וממוצא הפסקים האלה וע"פ המבואר תראה כמה קשים דברי הרמב"ם ריש הלכות שמיטין שכתב בזה"ל, מ"ע לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ ונאמר בחריש ובקציר תשבת, עכ"ל, וקשה טובא דאחרי דפסק בכל הפרטים הנזכרים כר' ישמעאל ויסוד כל דברי ר' ישמעאל הוא רק שפסוק זה בחריש ובקציר איירי בשבת, וא"כ איך הביא אותו הרמב"ם לענין שביעית, ויותר מזה, דלפי המובן שהבין הרמב"ם בהביאו פסוק זה כאן הרי הוא סותר לעיקר הדין שפסק הוא עצמו דעל חרישה בשביעית אין לוקין, משום דאם פסוק זה איירי בשביעית צריך ללקות אחרישה כמו שבארנו למעלה, וצע"ג. .
(ר"ה ט׳ א') תקופת השנה. אמר רב יהודה אמר שמואל, אין מעברין את השנה אא"כ היתה תקופה חסירה רובו של חודש, וכמה רובו – ט"ז יום, דברי ר' יהודה, מאי טעמא, דכתיב וחג האסיף תקופת השנה, כולו חג בעינן בתקופה חדשה לגבאור הענין, כי ידוע הוא ענין עבור השנה בכלל, דתכליתו כדי שלעולם יחול חג המצות בחודש האביב, והיינו שהחודש ההוא יהיה אוירו ממוצע בין קור וחום [כמש"כ לעיל פ' י"ח אות כ"א], וכשרואים ב"ד שחודש ניסן של אותה השנה יחול בימות הגשמים ביותר מעברין חודש אדר וממילא יהיה ניסן באויר הנוח ורצוי, ומפני כי ענין העבור צריך לידע בזמן קודם אם יהיה מעובר או לא כדי להודיע במוקדם לכל ישראל, חשבו חז"ל למצוא סימנים באויר מתחלת השנה לידע מה יהיה באויר של חודש ניסן, ומצאו ע"פ יסודי חכמת חזיון האוירים, דרק אז ישתנה אויר ניסן מכפי הרגיל, אם תקופת ניסן תחול בחציו השני של חודש ניסן, וכדי לידע מתי תתחיל תקופת ניסן צריך להשגיח על התקופות הקודמות לניסן, כי בערך שמתאחרים תקופות הקודמות בה בערך תתאחר תקופת ניסן, ולאשר תקופת תשרי היא הראשונה לתקופות השנה, לכן רואים ממנה ערך חלות תקופת ניסן, ופליגי ר' יהודה ור' יוסי בכמה תתאחר תקופת תשרי בחצי השניה של חודש שאז תקרא איחור שעל ידה יסובב עבור השנה, כמבואר. וס"ל לר' יהודה דאפילו רק יום אחד בחציו השני מכריע לרוב, והיינו יום ט"ז, ור' יוסי ס"ל דלענין זה נקרא רוב החודש עד יום האחד ועשרים. ומפרש בגמרא פלוגתייהו דדורשים פסוק זה שלפנינו, ר' יהודה ס"ל כולו חג בעינן בתקופה חדשה ור' יוסי ס"ל מקצת חג בעינן בתקופה חדשה. ובאור פלוגתתם, כי חג האסיף פירושו זמן האסיף בחג, דהיינו בחולו של מועד, שיכול לאסוף בו דבר האבד, והגיד הכתוב השמר בזמן זה שיהיה בתקופת שנה הנכנסת ולא בתוך תקופה הקודמת דהיינו תקופת תמוז שהיא משנה שעברה, וס"ל לר' יהודה, כולו חג, כלומר כל חולו של מועד, בעינן שיהיה בתקופה חדשה, הלכך כשתקופת תמוז חסירה ט"ז יום הרי יום אחד מחוש"מ נמשך לתוכה, דיום הט"ו הוא יו"ט ויום ט"ז חוש"מ, אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת ביום ט"ז אז הוי כל חוש"מ בתקופה חדשה, ואז אין מעברין, ור' יוסי ס"ל מקצת חוש"מ בעינן בתקופה חדשה, והלכך כשתקופת תשרי נופלת ביום כ"ב שהוא יו"ט האחרון מעברין את השנה ודוחין את המועדות. והנה להלכה קי"ל כר' יהודה, ואולי הטעם בזה משום דבעלמא נקרא רוב אפי' רק אחד יותר על החצי, ולכן קבענו בפנים דעת ר' יהודה. .
(סנהדרין י"ג א׳) ולא יחמד וגו׳. תנא, איסי בן יהודה אומר, ולא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, מכאן לשלוחי מצוה שאינן נזוקין לדומסיק בגמ' דאפשר ללמוד ענין זה גם מפסוק אחר דפ' ראה בפרשה קרבנות ופנית בבקר והלכת לאהליך, דדרשינן מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. ונ"מ בין הלמודים לענין לצאת חזרה מדבר מצוה בלילה, דלפי הלמוד מן ופנית בבקר אע"פ דהוא הולך חזרה מדבר מצוה ג"כ אין נזוקין, משא"כ מפסוק זה מבואר בהולך לדבר מצוה ולא בשובו חזרה. ומה דכתיב שם ופנית בבקר ודרשינן כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר נראה משום דלילה ובדרך נקרא שכיח הזיקא. ונראה בטעם הדבר, משום דכיון דהלילה עלולה לסכנות ומכשולים שונים, כמ"ש בסוטה כ"א א' משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים וכיון שעלה עמוד השחר נצול מכולם, ולכן נקרא זה שכיח הזיקא, ובמקום דשכיח הזיקא קיימא לן דאפילו שלוחי מצוה אסורים לסמוך על הנס כמבואר בסוגיא כאן, ועיין עוד בדרשה הבאה. .
(פסחים ח׳ ב׳) את ארצך. א"ר אמי, כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל [שנאמר ולא יחמד איש את ארצך] להמשמע מי שיש לו ארץ, וזה כתיב במצות עליית רגלים, וברמב"ם נשמט דין זה, ותמהו האחרונים ופלפלו בזה [ועיין בנו"ב תנינא ח' או"ח סי' צ"ד]. ואולי י"ל דס"ל לרמב"ם כמש"כ הה"מ בפ"ג ה' ז' משלוחין בשם הגאונים דלכן כיתבין בהרשאות והקניתי לו ד' אמות, אע"פ כשידוע שאין לו קרקע, מפני שכל אדם יש לו חלק בארץ ישראל, ולפי"ז לא שייך כלל דיני' דר' אמי, ומש"כ ולא יחמוד איש את ארצך לשון מליצי הוא לכל אשר לך בארץ, וכבדרשה הקודמת, ועדיין צ"ע. .
(שם שם) לא תשחט על חמץ. [השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו שנאמר] לא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים לוומכאן יליף חד מ"ד לאיסור חמץ בארבעה עשר משש שעות ולמעלה, משום דזמן שחיטת הפסח הוא מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה. וכתבו התוס' אע"פ דזמן שחיטת הפסח אחר התמיד ותמיד ששחטו לפני חצות פסול, וא"כ זמן שחיטה לא הוי מיד אחר חצות רק עד כדי שהיית הקרבת התמיד, מכ"מ כיון דבדיעבד אם שחט פסח קודם תמיד כשר לכן חשיב זמן שחיטה מחצות. ולו"ד אפשר לומר דס"ל לרבא כר' יהודה במשנה פסחים ס"ג א' דגם תמיד של ערב פסח אסור לשחוט על החמץ, א"כ לפי"ז בא איסור חמץ מכוון מתחלת שעה שביעית שהוא זמן שחיטת התמיד. .
(שם ה׳ א׳) על חמץ. על חמצך לא נאמר אלא על חמץ, ללמד דאפי׳ אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני חבורה חייב, אמר ליה ר' אושעיא לר' אמי, אי הכי אפי' לאחד בסוף העולם נמי, אמר ליה, לא תשחט ולא ילין כתיב, הנך דקיימו עליה משום לא ילין לזומי שאינו מבני החבורה אינו עובר על לא ילין. ולכאורה צ"ע בעיקר הקושיא איך ס"ד שאם יהיה לאחד בסוף העולם חמץ בביתו יהיה בכאן איסור לשחוט הפסח, ואין הסברא נוטה כלל לזה. ונראה דזה הרגיש רש"י וכתב וז"ל לאחד בסוף העולם שאינו מבני חבורה שישנו עמו [עם השוחט] בעזרה, יעבור השוחט הזה אם התרו בו, עכ"ל, ולפי"ז הוי הלשון בסוף העולם לאו דוקא, אלא ר"ל מי שאינו מבני החבורה וקאי בעזרה דניכר הדבר שעובר על לאו דאורייתא. .
(פסחים ס"ג ב׳) ולא ילין לבקר. רמי ליה רב ספרא לרבא, כתיב ולא ילין לבקר הא כל הלילה ילין והכתיב (פ׳ פנחס) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, אמר ליה, הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביו"ט לחצ"ל דלשון התורה לחוד ולשון חכמים לחוד, דכאן מבואר – מלשון הקושיא – דבלשון תורה נקרא ערב פסח חול גמור, שהרי אמר ולא עולת חול ביו"ט, דהיינו לא עולת ערב פסח, ובלשון חכמים מצינו שהוא נכלל בשם חג המצות, שכן אמרו בפסחים י"ג ב' אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ומוקי דאיירי בערב הפסח. ויש להעיר נ"מ בזה לענין מש"כ הרמ"א ביו"ד סי' שצ"ט ס"ג דבערב פסח אין נוהגין אבילות [היינו מזמן שחיטת הפסח], והאחרונים העירו על זה אלא דשוה ער"פ לשאר ערב יו"ט, ולפי מש"כ יתבאר אם אזלינן בתר לשון תורה נקרא ער"פ חול, וכיון דהא דאבילות אינו נוהג ברגל ילפינן במו"ק י"ד ב' מן ושמחת בחגך א"כ לא הוי ער"פ בכלל, משא"כ ללשון חכמים דגם ער"פ בכלל חג המצות אז באמת אין נוהג אבילות בער"פ, ויתכן דבאבילות הולכין אחר המיקל, אפשר בזה דאזלינן בתר לשון חכמים. .
(פסחים נ"ט ב') ראשית וגו׳. כל הפסוק נתבאר לפנינו לעיל ס"פ משפטים. כתב לך. דרש ר' יהודה בר נחמני, כתיב כתב לך, וכתיב כי על פי הדברים האלה, הא כיצד לטסמך על תוכן דרשות הבאות, דהלשון על פי הדברים ענינו תורה שבע"פ, וקשה לו דהלשון כתב לך משמע שהדברים נכתבים ועל פי משמע דלא כתבם. , דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב מכלומר דהא והא היו. ומה שחיבר שתי הלשונות כאחד אשמעינן דאין לעבור גבול עולם, וזו שנתנה בכתב אינה רשאה להאמר בעל פה, וזו שבע"פ אינה רשאי להכתב. ולא נתבאר לי דברי רש"י שכתב וז"ל, דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה, עכ"ל, למה זה דוקא למוסרם לישראל והלא האיסור הוא לכ"א לעצמו, ואולי פירש ע"ד ההוה ממאמר הקב"ה למשה שתכלית האמירה היה ללמד לישראל כמ"ש בפ' וילך ולמדה את בני ישראל, וצ"ע.
ובטעם הדבר בכלל נאמרו סברות רבות, וז"ל הרמב"ם במורה בתחלת פרק ע"א מראשון, וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם לענין [ר"ל מפני ענין] המתפשט באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת, שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רוב הדעות והשתרגם וספיקות נופלות בלשון המחובר בספר ושגגה תתחבר לו תתחדש המחלוקת בין האנשים ושובם חבורות והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לב"ד הגדול כמו שבארנו בחבורנו התלמודיים, עכ"ל, ולפי"ז צריך לחבר לסברא זו גם העיקר השני דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, כי מה שהוא מכוון ומוחזק להיות כתוב אינו נכון לשנות בעל פה.
אמנם בזה"ז כי קצרו הדעות הותר הלמוד גם בכתב וגם בעל פה, ועל זה נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך, כי מפני קוצר הדעות יש חשש שמא תשתכח התורה כך מסיק הגמרא בתמורה י"ד ב'.
ודע דהא דמצינו בתלמודים ובספרי הברייתות דרשות שונות שעל פיהם הוציאו חז"ל את עניני ולשונות הכתובים מפשטם כמו למשל בברכות ל"ב א' על הפ' בדברים ודי זהב אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם לישראל שעשו העגל, ובב"ק ס' ב' על הפ' בפרשה משפטים כי תצא אש ומצאה קוצים דרשו כל הפסוק בדרך משל לצדיקים ולרשעים, וב"ב ע"ה א' על הפ' דפ' חקת על כן יאמרו המושלים באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם, ובעירובין נ"ד א' על הפ' דפ' הנ"ל וממתנה נחליאל לענין קנין התורה, ובחולין ה' א' אדם כי יקריב מכם מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה כלומר שמקבלין קרבנות מפושעי ישראל ועוד כהנה הרבה, ובמדרשים ואגדות פעמים אין מספר.
בכל אלה אין כוונת חז"ל חלילה שכן הוא פשט הכתובים ממש, אלא דמפני הכלל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב היה קשה הדבר על הלומדים לזכור הכל בעל פה ויותר מזה בעניני אגדות, לכן השכילו חז"ל לסמוך כל ענין ומאמר מקובל באחד מלשונות התורה כדי שיהיו נוחים לזכור, מפני שע"פ הטבע נכון לזכור תוכן ענין עפ"י איזה ציון וסימן שהוא כנודע הדבר בחוש ובהרגש.
ויותר מזה מצינו שאפי' לדברים שהם הלמ"מ טרחו חז"ל למצוא סמוכים בלשון התורה כמו שיעורים חציצין ומחיצין סמכו כולם אקראי כמבואר בעירובין ד' ב', וכן קשר שלתפלין (ע' ברכות ז' א) וניסוך המים בחג (ע' ר"ה ז' א') והרבה כהנה.
ואל זה כיונו חז"ל בכ"מ בתלמוד לשבח מעלת הציונים והסימנים, כמו בשבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובעירובין כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ושם נ"ד א' עשה ציונים לתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה ופירשו המפרשים שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר להאחז ולגמור בה אינה תורה שאינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח. וזהו הענין שמצינו בכ"מ בחז"ל שסמכו כמה דינים וענינים שונים בלשון איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל להענין דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והכונה בכל אלה כדי שיהיו הענינים נוחים לזכור כמש"כ. ועד"ז פירשנו הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו שהוא לכאורה כפל לשון. ויתפרש ולא זכר שלא עשה לו זכר וסימן לדבר לזכרהו, ולכן – וישכחהו, ועוד פירשנו ע"ד זה הפרשה זכור את אשר עשה לך עמלק ויתבאר שם אי"ה. ויותר מזה כתבו תוס' בסוף מגילה ל"ב א' שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותה בעל פה וע"י כך היו נזכרים יותר יעו"ש, וכבר זכרנו ועוד נזכיר אי"ה כלל ענין זה ביתר באור במקומות שונים בחבורנו, וכאן די בזה. .
(גיטין ס׳ א׳) כתב לך. א"ר יוסי ב"ר חנינא, לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתב לך וכתיב (פ׳ א׳) פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל מאומבואר בגמ' כאן דהיינו רק כח הפלפול והסברא ניתן למשה, אבל גוף התורה היא מורשה לכל ישראל. .
(נדרים ל"ח א׳) את הדברים האלה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, [מנין לדברים שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרן בכתב שנאבד] כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות מבר"ל אלה המפורשים בתורה ולא הלכות שנמסרו לך בע"פ והיינו הלכות למשה מסיני, ודרשה זו סניף היא להדרשה הבאה בענין זה ושם נתבאר יעו"ש. .
(גיטין ס׳ ב׳) כי על פי הדברים. א"ר יוחנן, תורה רובה בעל פה ומעוטה בכתב, שנאמר כי על פי הדברים מגר"ל רוב דיני התורה באים ממדרש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שהם מפרשים את התורה שבכתב, ואלה שהם מפורשים בתורה שבכתב ומבוארים מעצמם בלא מדרש מעטים הם לעומת המצות הנדרשות, ומסמיך זה על לשון הפסוק כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ודריש על פי כמו על פה, והנה אם הכריתת ברית היתה על דברים שבע"פ ולא על תורה שבכתב ש"מ שתורה שבע"פ היא העיקר, מפני שמרובה היא על תורה שבכתב. .
(שם שם א׳) כרתי אתך ברית. א"ר יוחנן, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית מדר' יוחנן לשיטתיה בדרשה הקודמת תורה רובה על פה וכו' יעו"ש מש"כ שם. וטעם הדבר משום דתורה שבע"פ חביבה יותר מתורה שבכתב כמבואר בדרשה שבסמוך מירושלמי. .
(שם שם ב׳) כרתי אתך ברית. תניא, רבי אומר, גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית מהנראה דר"ל כיון דחזינן שעפ"י דברי התורה כרת הקב"ה ברית עם משה וישראל, וכן מצינו שעפ"י מצות מילה כרת הקב"ה ברית עם אברהם כמש"כ בפ' לך ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' ואתנה בריתי ביני ובינך וגו' ש"מ שהענינים שקולים הם. .
(נדרים ל"ב א') כרתי אתך ברית. א"ר חגי משום ר׳ שמואל בר נחמן, נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין אנו יודעין איזו מהן חביב, כשהוא אומר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל – הוי אומר אותן שבפה חביבים מוהיינו הך דדרשה לעיל בשם ר' יוחנן. ונראה בטעם החביבות הזאת ע"פ מ"ש בריש יבמות ב' ב' מילתא דאתיא מדרשה חביבא ליה, ורוב תורה שבע"פ באה מדרשות מי"ג מדות. .
(ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) לחם לא אכל. א"ר תנחום בר חנילאי, לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם מזרומז להמלאכים שירדו בתור אורחים לאברהם ואכלו אצלו כמבואר בפ' וירא, וע' מש"כ שם הנוגע לכלל דרשה זו. .
(ב"מ פ"ו ב׳) ומשה לא ידע. א"ר חמא, הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, והני מילי במילתא דעבידא לאגלויי מחעיין מש"כ מענין זה לעיל בפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם (ל"א י"ג) וצרף לכאן. .
(שבת י׳ ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך